<h1>העיטור אות ע' ערב</h1>
<h2>דף קעג:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. וקיימא לן לא יתבע הערב תחלה עד שיתבע את הלוה לדין. ואם אמר פרעתי נשבע הלוה שבועת היסת והערב פטור. ואם אמר אין לי נכסים ישבע בבית דין שאין לו נכסים ויפרע הערב. וכתב הרב החסיד זצ"ל אם הלוה גברא אלמא הערב פטור עד שיכפהו בית דין להתקרב לדין ואם הודה שחייב ונשבע שאין לו הערב חייב ואם הערב חושש לקנוניא יגלגל עליו השבועה שהוא חייב ואין לו מה יפרע. אבל הרב רבינו שמואל כתב לא יתבע לערב תחילה שלא נעשה ערב אלא אם ימות או ימאן לדין או לכשיחייבוהו בית דין ואין לו מה יפרע דמשמע דסבירא ליה דאפילו אם ממאן לדין, הערב חייב. ומסתברא מדקא משנינן בפרק הניזקין (גיטין מ"ט:) דהוו ליה נכסים ואשתדוף שמע מינה דאי לא אישתדוף והוא גברא אלמא לא משתעבד כלישנא קמא. לרב צמח ריש מתיבתא אם ברח הבעל חוב וערב אמר תנו לי זמן עד שאביאנו לדין נותנין לו זמן אי ידיע היכא איתיה יהבינן ליה זמן כשיעור דאתי ואי לא ידיע יהבינן ליה שלשים יום. ואי מגליא מילתא היכא איתיה יהבינן ליה זימנא עד דמייתי ליה ואי לא מייתי ליה אי אית ליה נכסי לבעל חוב כתבינן אדרכתא ואי לית ליה נכסי לבעל חוב פרע ליה ערב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ואי אייתי ערב לבעל חוב לבי דינא אי נמי לבית הכנסת נפטר הערב ממנו וכן הלכתא. וכתב הרב אלפסי אם הביאו ערב שבת בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב בכך. ובתשובה לרב נחשון אי אמטייה כד נפיק חדא כוכבא שפיר דמי לקבוליה ואי לא קבליה איהו דאפסיד אנפשיה ונפטר הערב ואי בתר דנפקי תלתא כוכבי שבת היה ואי ערק מחוייב ערב. וכן אמר רב צמח. ולרב נחשון ראובן דאית ליה ממונא על שמעון ואוקים ליה ערבא עד שלשים יום אם לא יפרע שמעון הממון אתנהו משלי ועברו שלשים יום ויותר ולא הביא שמעון הממון לבתר שלשים ושלש יום אתייה ערב לשמעון ואמר ליה ראובן לא מקבילנא תן לי הממון אמר ליה ערבא אי אמרת לי כד ערבית אי מייתית לבתר שלשים לא מקבילנא מינך לא הוינא ערבא טענתיה טענה או לא. ואמר ליה כיון דאית ביה מעכשיו הכל לפי תנאו. ורב צמח פליג עליה ואמר אף על גב דאית ביה מעכשיו כיון דהדר אמר ליה אי מייתית ליה לשלשים יום פטירת ואתייה אף על גב דאתייה לאחר שלשים יום פטור. ומסתברא כרב צמח.
ואם אמר על מנת שאיפרע ממי שארצה יפרע מן הערב במה דברים אמורים שאין נכסים ללוה כלומר שאין נכסים ידועין ללוה אבל יש לו נכסים ידועין אף על פי שאמר לו על מנת שאיפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב וקבלן אף על פי שיש נכסים ידועין לא יפרע מן הקבלן כלומר ממי שירצה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש לו נכסים ידועין ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע. וקיימא לן כתנא קמא. ודייקינן מתניתין כרבינו שמואל בן חפני מדלא קאמר וקבלן אף על פי שלא אמר על מנת שאיפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן שמע מינה אעל מנת שאיפרע ממי שארצה קאי וליכא פלוגתא בין ערב לקבלן אלא ביש נכסים ללוה דקבלן שיש נכסים ללוה כערב בשאין לו נכסים אבל בעל מנת שאיפרע ממי שארצה כהדדי נינהו. ורבוותא פרשי דקבלן אף על גב דלא אמר על מנת דינו כקבלן. ורבינו אבן מגש פירש הא דקתני במה דברים אמורים שאין נכסים ללוה ארישא דמתניתין קאי דלא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה וקאמר בשאין נכסים ללוה לא יתבע לערב עד שיתבע ללוה ואחר התביעה יתבע מהערב אבל יש נכסים ללוה אפילו לאחר תביעה לא יפרע הערב כלום ואין לו רשות ליפרע מן הערב תחלה כל זמן שיש נכסים ללוה והני מילי דלא אמר על מנת אבל אמר על מנת אף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב וכיון דאתני אתני וקבלן אף על פי שיש לו נכסים ולא אמר על מנת יפרע מן הקבלן.
אמר רב הונא הלוהו ואני עפח'ן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קפחן כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב מאי אמר רב יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן לבר מהלוהו ואני ערב ורבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני קבלן. והכי היא נוסחא עתיקא ונוסחא דכתיב לבר מתן ואני נותן לאו דסמכא היא דלא פליגי אלא בהלוהו ואני (ערב) [קבלן] ותן לו ואני ערב וקימא לן כרבא דאמר הלוהו ואני קבלן לשון ערבות וכולן דקאמר בהלוהו ואני קבלן ותן לו ואני ערב קאמר דהוי לשון ערבות כהלוהו ואני עפחן לבר מתן לו ואני קפחן שהן לשון קבלנות ומר ריש מילתא נקט ומר ריש מילתא נקט וכן פסק רב אחא. ורבינו שמואל בן חפני אמר בארבעה לשונות מתקיים ערבות ובארבעה קבלנות ושתי לשונות איבעיא לן ורבא סבר כולן לשון ערבות הן וקימא לן כרבא. אבל רבינו אלפס סבירא ליה כולן דקאמר רבא אכלהו דלעיל קאי ותן לו ואני נותן לחודיה הוא דהויא קבלן. ומסתברא כרב אחא. אמר ליה רב אשי לאמימר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום לא שנא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה ולא שנא לא אמר על מנת דכיון דאמר אני נותן שוי נפשיה בעל חוב ופטריה ללוה ולא היא תן לו ואני נותן קבלן הוא ודינו כקבלן ולא מצי למימר ליה למלוה לך אצל ערב וקבלן אלא עד שישא ויתן ביד דשוי נפשיה בעל חוב ופטריה ללוה. וכתב רבינו אלפס שמע מינה תרי גוני קבלן הוי תן לו ואני נותן הוא ניהו קבלן דאית ליה למלוה לאפרועי ממאן דבעי נשא ונתן ביד הוא ניהו קבלן דלית ליה למלוה על הלוה כלום. תן לו ואני פורע תן לו ואני קבלן תן לו ואני חייב מסתברא לן דהלכה כרבא דאמר לשון ערבות הן. ורבוותא קמאי פסקי כרב הונא דאמר לשון קבלנות הן. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. הילכך בעי למכתב בשטר לישנא דקבלנות דאמר ליה הב ליה ואנא קבלן אי נמי אנא יהיבנא ואי לא כתב בשטרא הכי אלא קבלן סתמא אי נמי לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי אמרינן דילמא הלוהו ואני קבלן קאמר ואית ליה דין ערבות וכל היכא דאיכא כפירה בין מלוה לערב נשבע ערב שבועת היסת ופטור. ומסתברא דאי אמר תן לו ואני חייב ליתן לך ערבות הוא ולא קבלנות עד דאמר אני אתן לך דחייב אני לאו מילתא פסיקא היא כדאמרינן (ב"מ י"ג.) בצא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו ש[לא] פרע דקרי ליה מילתא פסיקא אבל חייב אתה ליתן לו לאו מילתא פסיקא היא.
<h2>דף קעד.</h2>
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה אפטרופוס מנכסי דיתמי הכי גרסינן בנוסחא עתיקא ובנוסחא דהשתא גרסינן ההוא ערבא דיתמי דפרעיה (ללוה) [למלוה] מקמי דלתבעינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. וקשיא לרבוותא מאי איריא מקמי דלתבעינהו ליתמי אפילו מעיקרא נמי מהאי טעמא דאין נזקקין כדאמרינן בערכין (כ"ב:) אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית כו' מאי טעמא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה וכו'. והרב הקדוש זצ"ל מוקים לההיא דערכין ביתומין קטנים והכא בגדולים. ולא נהירא לן דאטו גדולים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ומסתברא אידי ואידי בקטנים והאי דקאמר מקמי דליתבעינהו ליתמי דאי תבעינהו ליתמי ויתמי לא פרעי אית להו לבי דינא לאוקומי אפטרופוס ולאיפרועי מן הערב כדתנן לא יתבע לערב תחילה אלא ילך לו אצל לוה ואם אינו רוצה לפרוע יפרע מן הערב הכא נמי כיון דיתמי לא מצי פרעי אית להו לבי דינא לאיזדקוקי ולאוקמי אפטרופוס כדאמרינן התם אי מזדקקינן מוקמינן אפטרופוס אבל השתא דפרעיה מקמי דליתבעינהו לא תימא כיון דערב פרעיה נזקקין כי היכי דלא לפסיד הערב קא משמע לן דאין נזקקין עד דגדלי יתמי שיהיו בני שלש עשרה שנה דאימור צררי אתפסיה ולאו בני מיעבד מצוה נינהו ואסיקנא דשמתיה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא אבל בשחייב מודה לא איפסק הילכתא. ורבא פסק הלכתא בערכין משום שובר. וקשיא לי מאי טעמא לא אמר איכא ביניהו גדולים למאן דאמר משום מצוה ליכא ולמאן דאמר משום צררי איכא. ותו לימא איכא ביניהו דמית בגו זימניה למאן דאמר משום מצוה איכא ולמאן דאמר משום צררי ליכא דלא מתפיס איניש צררי בגו זימניה. דאי איתא דאתפיס בגו זימניה הא דקימא לן (ה':) הלכתא כריש לקיש בהקובע זמן אפילו מיתמי הניחא למאן דאמר משום מצוה מוקים לה בגדולים אלא למאן דאמר משום צררי הא איכא למיחש לצררי אלא לאו שמע מינה דליכא למיחש בגו זימניה. והדין סברא דרבינו יעקב. ומסתברא דלא חיישינן בגדולים לצררי דהא ידעי במילי דאבוה. והילכך לא הוה ליה למימר איכא בינייהו גדולים ומית בגו זמניה נמי ליכא דבין למר ובין למר בגדולים נזקקין בקטנים שאין נזקקין והא דקימא לן הלכתא כריש לקיש, בגדולים, אבל בקטנים אפילו מית בגו זימניה לא גבי משום מצוה ומשום צררי דהא גבי אלמנה דהיא תוך זמן חיישינן לצררי אבל רבא דאמר משום שובר לא שנא גדולים ולא שנא קטנים גבי. וכן הלכתא. ותו דהקובע זמן פלוגתא הוא. וכתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה במלוה על פה הוא דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסים בי דינא מגבי להו בעל כרחיה דלוה. והכא דערבא פרע ליה לשטרא הוה ליה מלוה על פה. ומסתברא דבשטרא פליגי וקשיא לי מדקאמר בערכין אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו ריבית. ומפרש טעמא משום פריעת בעל חוב מצוה שמע מינה לשטר שאין בו רבית אין נזקקין ותו רבא נמי דקאמר משום שובר אי במלוה על פה מי כתבינן שובר ותו תיפוק לי דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין כדאמרינן בבר חמוה דרבי ירמיה בבבא קמא (קי"ב.) אלא לאו שמע מינה בשטר קאמר ומקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כדפרשינן בקיום. וחייב מודה דקאמר שהודה בפני בית דין אי נמי שמתוה בית דין דלא בעינן עדים ועוד כי פריך התם משום היתומים לרב פפא היכי משכחת לה לוקמה במלוה בשטר אלא ודאי במלוה בשטר פליגי ואפילו למאן דאמר שעבודא דאוריתא הני מילי בגדולים אבל בקטנים לא רמיא שעבודא. אבל מלוה על פה דאין נזקקין לאו משום פריעת בעל חוב מצוה הוא דתיפוק לי כיון דליכא שטר אימור פרעיה אבוהון. דמלוה על פה דגובה מן היורשין הא פרשי רבוותא כגון דמית בגו זימניה וכיון דאיתברר דלא פרעיה כדאיתא בירושלמי (לקמן) (גיטין פ"ו ה"ה) וכן כתב הרב צרפתי דפריעת בעל חוב מצוה אפילו בשטר משום הין צדק וכן השיב רבינו האי דאפילו במלוה בשטר אין נזקקין.
והני מילי ביתומין קטנים אבל בגדולים בין מר ובין מר נזקקין ואי מלוה על פה הוא נמי גבי והוא דאיתברר דלא פרעיה כגון בשחייב מודה ומית בגו זימניה ושמתיה ומית בשמתיה ודוקא ממקרקעי ומן הזיבורית ומנכסי דאבוהון כדאיתא בחוב.
<h2>דף קעד:</h2>
ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי אסיקנא אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי הני מילי לישראל אבל גוי אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא מקבל ליה. הלכך אף על גב דמשום פריעת בעל חוב מצוה ליכא משום צררי איכא ולא פרעי. ההוא דיינא דפרעיה למלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב (נחמן) [חנן] בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי מילתא אי לאו רב חנן קא סבר נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה וקימא לן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה.
איתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי והלכתא בין אית ליה נכסי בשעת הלואה בין לית ליה נכסי משתעבד. ואפילו קבלן דכתובה. ומסתברא דקבלן דכתובה כערב דבעל חוב דמי ואי הוה ליה ואשתדוף משתעבד ואי לא אשתדף והלוה אינו רוצה לפרוע לא משתעבד כדמוכח בפרק הנזקין (נ':) מדקא משנינן התם בדהוה ליה ואשתדוף אבל ערב דכתובה אף על גב דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעביד ולאו מידי [חסרה] ודוקא מנה מאתים דלא חסרה אבל נדוניא שנותנין זה לזה משתעבד. ואבא לגבי ברא שעבודי משעבד נפשיה. ורבי לוי פירש שקיבל הערב הנדוניא שהביאה ולא משעבד עצמו אלא משום מצוה. ומסתברא דוקא כתובה דאיכא תרי טעמי מצוה ולאו מידי חסריה אבל אם היה ערב במתנה לחבירו דליכא מצוה משתעבד הילכך לסברא דרבוותא דסבירא להו דערב בכולהו בעי קנין אפילו מבני חרי ערב דכתובה אף על גב דאיכא קנין לא משתעבד. ואבא לגבי ברא בקנין משתעבד שלא בקנין לא משתעבד. וקבלן דכתובה סבירא להו אף על גב דלא קנו מיניה משתעבד. ולסברא דילן ערב דכתובה לא משתעבד בלא קנין ואבא לגבי בריה בלא קנין משתעבד. אבל בקנין בכלהו משתעבד כדאיתא לקמן (ב"ב קע"ו) מיהו סוגיא (דנזקין) [דהנזקין] מדלא פרקה בשקנו מידו משמע דערב דכתובה אפילו בשקנו מידו לא משתעבד וצריכא עיונא.
<h2>דף קעו.</h2>
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מבני חורין ולא ממשועבדים. אמר לו רבי ישמעאל למה אמר לו הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו הלוהו ואני אתן לך חייב. זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדין לאחר חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. וזמנין אמר רב קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ולא קשיא הא דכתיב ביה פלני ערב והא דכתיב ביה ופלני ערב. וכן אמר רבי יוחנן וכן הלכתא. אמר רבי ישמעאל הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות וישמש את רבי שמעון בן ננס. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אף על פי שקילס רבי ישמעאל את רבי שמעון בן ננס הלכה כרבי ישמעאל. איבעיא להו חנוק מאי תנא שמע חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק וגובה מנכסים בני חורין. אמר רב יהודה חנוק וקנו מידו משתעבד וגובה מנכסים משועבדים. וכי אמרינן דגובה מנכסים בני חורין היכא דלא קנו מכלל דערב דעלמא לא בעי קנין לגבות מנכסים משועבדין כיון דשייך נפשיה בשעבודא דשטרא ופליגא דרב נחמן דאמר דערב דבי דינא לא בעי קנין למגבי ממשעבדי. והלכתא ערב בשעת מתן מעות וערב דבי דינא לא בעי קנין ואינך בעו קנין. ואיכא דגרסי דכלהו בעו קנין לבר מערב בית דין, ומסתברא לגבי משעבדי קאמר אבל לבני חרי לא בעי קנין ואפילו בעל פה דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה דאי משתעבד דקאמר רב (הונא) [יהודה] מבני חרי קאמר מאי איריא קנו אפילו לא קנו מיניה נמי דהא אמרינן הלכה כרבי ישמעאל אף בחנוק ואי רב יהודה לאיפלוגי אתא הוה ליה למימר והוא דקנו מיניה ואי נמי רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד ואי מתניתין בדקנו מידו מתניתין מאי אתא לאשמועינן ועוד דגרסינן בפרק הנושא בכתובות (ק"ב.) גבי חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ואמרינן עלה לימא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' ואי איתא היכי מדמי לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לימא ליה התם קנו מיניה הכא לא קנו מיניה ולא אצטריך למימר דשייך נפשיה בשיעבודא דאורייתא אלא לאו שמע מינה ערב (דמתנה) [דמתניתין] דלא קנו מיניה. ומטא לי תשובה דאיתשיל מקמי רבינו נחשון ומאן דשאיל אית ליה סברא דילן ואיהו שדר ליה פירושא אחרינא ואמר דמתניתין בדקנו מיניה. ורב יהודה נמי בדקנו מיניה ולא בריר לן. ולסברא דרבוותא ערב בלא קנין דפרע ליה למלוה ולא אודעיה ליה ללוה לא מחייבינן ליה דלא משתעבד. ושמעתי שמנהג זקנים בנרבונא שעושין ערבות בלא קנין ורבינו חננאל כתב הני כלהו בעו קנין ולא גבו אלא מבני חרי בר מערב בשעת מתן מעות וערב דבי דינא דלא בעי קנין והא על כרחין ערב בית דין גבי ממשעבדי כדאסיקנא בבבא מציעא (ט"ו.) דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמי לגבות ממשעבדי. והלכך הנך דבעו קנין כערב בית דין בלא קנין וגבו ממשעבדי ובלא קנין גבי מבני חרי. ובתשובה מי שנעשה ערב בקנין או שנעשה קבלן יכול לחזור בו קודם נתינת המעות דלא שעבד עצמו בקנין אלא לאחר נתינת המעות. והיכא דעבד ערבותא לישראל מגוי בעי נמי קנין ואי לא קנו לא משתעבד. ואי טעין גוי ואמר פרעתי הערב פטור אם לא התנה המלוה על דעת כן תעשה הערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר לא נפרעתי. ואם כפר גוי עיקר ההלואה והערב מודה שהלוה והוא היה ערב מסתברא שהוא חייב. ובעל חוב דפרע ערב באפי סהדי צריך עיון אי מיפטר מניה דמלוה אי לא ומסתברא דהוה ליה כתופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים כדפרישית בשלישות. וערב שהודה ערבות ללוה ולוה אמר לא היו דברים מעולם ערב אינו יכול לחייב הלוה וגובה המלוה מן הערב והלוה נשבע שבועת היסת ומפסיד הערב. ואם טוען הלוה פרעתיך והוצאתי הערב מן הערבות נשבע הלוה שפרעו ונפטרו הלוה והערב דיש לו רשות לפורעו בלא רשות הערב. אבל אם אמר לו פרעתיך בתוך הזמן אינו נאמן. ואם מת הלוה לאחר זמן ואמרו היתומין אין אנו יודעים נשבעין שבועת היורשין ופטורין והערב נמי פטור. והיכא שהוא ערב קבלן וכפר הלוה, המלוה גובה מן הקבלן. ואם טען הלוה פרעתיך לאחר זמן והוצאתי הקבלן מן הקבלנות וקבלן מודה הקבלנות אבל איני יודע אם (פרעם) [פרעו] לוה אם לאו איכא מאן דאמר נשבע לוה שפרעו ונפטר הוא וקבלן. ואיכא מאן דאמר כיון שהוא קבלן נשבע מלוה שלא נפרע וגובה מן הקבלן וקבלן חוזר וגובה מן הלוה שלא היה לו לפרעו אלא בעדים ואיכא מאן דאמר שאין גובה הקבלן מן הלוה (אלא) [אפילו] בשבועה ופטור הוא מן המלוה והקבלן שהרי לא התנה לו שלא יפרע לו אלא בפני קבלן או בעדים. וכיון דשייך הלוה בחוב שהמלוה יכול לתובעו נשבע לוה ופקע לוה (וקבלן) מן התביעה וצריך עיון לרב המחבר. אבל בקבלן שאין לו על הלוה כלום יש לדון הלוה כדין שליח.
<h2>דף קעו:</h2>
כתב בכך וכך בשבת וכו' איך פלני אמר לנא הוו עלאי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלני דצביתי ברעות נפשאי והויתי ערבא לפלני על פלני דאוזיף מיניה כך וכך ולא הוה ליה לאפרועי יתהון וכדו השתא אנא משעבדנא ליה דאי לא פרע ליה ליום פלני אנא פרענא ליה מן דילי בלא שום טענתא וסרבנותא ולא יהא לי רשות לעכובי ולאחורי יתהון ואי מעכבנא יהא ליה רשותא לפלני דנן לאמטויי יתי לשחור ולאשחודי בממונא ועלי לשלומי כל פסידא ושוחדא דעביד על ממונא דאי כי היכי דלא ליפסיד וכל אימת דלא קריע שטרא או דלא כתיב אגביה דפריע הוא לאו כל כמיניה דפלני למימר שטרא פריעא הוא וליתימן פלני וירתיה בתריה עלי ועל ירתאי בתראי כתרי סהדי ופרענא ליה בלא חרם ושבועה ואחריות וחומר שטרא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין על שטרא דא כחומר כל שטרי ערבותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלני לפלני על כל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה. ואי בשעת מתן מעות דלא בעי קנין כותב הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו דצביתי ברעות נפשאי והויתי ערב לפלני על פלני דאוזיף מניה כך וכך על פומי ובהרמנותא דילי ואנא משתעבדנא ליה עד דפרע יתהון ליה ואי לא פרע וכו'. ואי ערב קבלן הוא כותב והויתי ערב קבלן על פלני דאוזיף מיניה כך וכך בהרמנותא דילי ואמרית ליה הב ליה ואנא קבלן ואי לא פרע וכו'. ותמיהא לי בחיבור הרב שכתב בערבות בשעת מתן מעות ונכנסתי לו בערבות וקבלנות [וכו'] והלוה [אותם] על פי ולכך נעשיתי לו קבלן דמשמע בשעת מתן מעות נעשה קבלן. והרי הוא אינו קבלן אלא בלשון קבלנות.
